ועידת האקלים אולי לא הגשימה את מטרותיה, אבל חידדה את החשיבות הקיומית של האנושות למעבר לאנרגיות מתחדשות ונקיות. ישראל אמנם התחייבה למטרות אך המציאות מלמדת שאנחנו רחוקים מהמימוש שלהן – אבל יש מה לעשות
ועידת גלזגו התחילה עם המון תקוות לשינוי והסתיימה עם לא מעט הבטחות חשובות, אך ספק כמה מהר נוכל לראות את התוצאות בפועל בעולם בכלל ובישראל בפרט. ראש הממשלה בנט התחייב ל-0% פליטות עד 2050 וברור לכולם כי לשם כך יש צורך במעבר לאנרגיות מתחדשות. נזכיר כי בעניין זה קיימת החלטת ממשלה מאוקטובר 2020 לקידום אנרגיה מתחדשת במשק החשמל. החלטה שסימנה יעדים למעבר לאנרגיות מתחדשות, 20% עד שנת 2025 ו-30% עד 2030. כפי שניתן להבין, היעד שקבע ראש הממשלה נראה קצת פחות מתאים למציאות.
בזמן שהעולם מתקדם לעבר ייצור חשמל מאנרגיות נקיות ומתחדשות, אצלנו בישראל שטופת השמש נדמה כי טרם השכלנו להבין ולנצל את המשמעות הכבירה של המשאב האינסופי הזה. מרבית המדינות המתקדמות פועלות להגעה לסף ה-50% של ייצור חשמל מאנרגיות נקיות עד 2025, מקסימום 2030. נראה שישראל אולי קטר הייטק, אבל בתחום הזה, עדיין משתרכת מאחור, שלא לטובתה.
המציאות מלמדת על קיומם של לא מעט חסמים ורובם דורשים התערבות מערכתית וקביעת מדיניות הכוללת יעדים ולוחות זמנים. הפתרון עובר דרך רגולציה ליישום האינטרס הציבורי של מעבר לאנרגיות נקיות, כזו שתייצר תמריצים לעידוד המעבר ויפה שעה אחת קודם. אלא שהצהרות בינלאומיות לחוד ומציאות ישראלית לחוד. גם אם נשים בצד את המחסור העולמי בפאנלים פוטו-וולטאים, ההתייקרות של הפאנלים והתייקרות מחירי התובלה הימית, השוק המקומי עצמו מלא בחסמים רגולטורים שעומדים לפתחם של פרויקטים להקמת מערכות פוטו-וולטאיות, בדגש על המערכות הגדולות יותר ולא המערכות ביתיות.
אחד החסמים המרכזיים הוא מגבלות יכולת קווי ההולכה והחלוקה של רשת החשמל ותת-פיתוח הרשת. זהו חסם עיקרי בפני כניסה מאסיבית יותר של אנרגיות מתחדשות ובפני ניצול כל החשמל המיוצר במתקנים הקיימים. הרשת לא פותחה במשך שנים רבות ולא הוקדשו המשאבים והמאמצים לפיתוחה. למעשה, חברת החשמל מסרבת ללא מעט בקשות להזרמת אנרגיה ירוקה לרשת.
יותר מזה, כדי להתכונן למהפך 0% פליטות ושימוש באנרגיות מתחדשות יש צורך להפוך את מהלך המעבר לאנרגיה סולרית לכדאי. היום דווקא בפוטנציאל הייצור הגדול ביותר – גגות גדולים (של מעל 1,500 מטר) ובדו-שימוש, אין כדאיות לנוכח התעריפים הנמוכים שנסגרו במכרזים ובאסדרה התעריפית מעל 100 קילוואט. לדוגמא במכרז הדו-שימוש שתוצאותיו התפרסמו באמצע נובמבר, עמד המחיר הזוכה על 17.05 אגורות לקילו וואט. זהו מחיר נמוך באופן קיצוני, במיוחד לאור העובדה שהחוזה בתוקף לכ- 16 שנים בלבד (לעומת 25 שנים באסדרה התעריפית). עבור דו-שימוש המחיר עוד פחות אטרקטיבי משום שבנוסף לעלות המערכת הפוטו-וולטאית, נדרשת השקעה בתשתיות תומכות למערכות הסולאריות, והתעריף הנמוך לא מכסה את הוצאות ההקמה. במצב של חוסר כדאיות, לא ברור כיצד יקודם היעד של 0% פליטות או של הגעה ל-30% אנרגיות מתחדשות עד 2030.
השינוי הקרב בתעריפי עומס זמן (תעו"ז), שאמור להכנס לתוקף כבר ברבעון הראשון של 2022 ובמתכונתו החדשה (באם יאומץ השימוע שפירסמה הרשות), יפגע עוד יותר במודל הכלכלי של מערכות פוטו-וולטאיות מבוססות צריכה עצמית. זאת בשל פער משמעותי בין שיא ושפל במקבצי שעות, גידול במספר שעות השפל (7307 שעות בשנה) וקיטון בשעות הפסגה (1453 שעות בשנה), תוך הוספת יוני וספטמבר לעונת הקיץ. מאידך, הפער בין מחירי השפל והפסגה תורמים לכלכליות של מתקני האגירה וניצול ארביטראז' (טעינה בשעות היום הזולות יחסית ופריקה בלילה כשהתעריף יקר).
יותר מזה, הרשות מציעה להאריך בשנה נוספת את אסדרת תעריף המשך למתקני יצור חשמל בטכנולוגיה פוטו-וולטאית בגודל קטן, כאשר התעריף המשוקלל מציע 48 אג' ל-15 קילוואט הראשונים, 41 אגורות ל-85 קילוואט הבאים ומעל זה את התעריף של ההליך התחרותי האחרון למתקני גגות, בתוספת של 4% על יתרת ההספק עד 630 קילוואט, תעריף של 18.91 אגורות שאינו צמוד למדד. במחיר זה, אין כדאיות, כך שהמשמעות דה פקטו שעל גגות גדולים לא כדאי להקים מערכות סולאריות, מעבר למערכת התעריפית הראשונה.
חסם נוסף הוא העדר פתרונות לאגירת חשמל, מה שמקשה על ניצול מיטבי של חשמל המיוצר באנרגיה נקיה. רק באוקטובר השנה (2021) החלו ניצני אסדרה, עם פרסום קול קורא של רשות החשמל לאסדרת אגירה ברשת החלוקה במתח גבוה בלבד. המשמעות היא שכיום מקודמות תוכניות שאין בהן התייחסות לאגירה על כל רובדיה, על אף שברור לחלוטין שצפוי לה תפקיד מפתח בשימוש באנרגיה סולארית, שכן קיים גודש באזורים רבים (במיוחד בדרום ובצפון הארץ) המונע הקמת מתקנים סולאריים נוספים.
מתקני אגירה יוכלו לאפשר להסיט את הזרמת האנרגיה המתחדשת לשעות הערב, באזורים בהם הרשת גדושה וכך לאפשר חיבור הספק משמעותי נוסף של מערכות סולאריות, למרות מגבלות תשתית הרשת הקיימת. לאגירה יש חשיבות גם אם לוקחים בחשבון את המעבר לרכבים חשמליים. המעבר, גם אם הדרגתי, לרכבים חשמליים יחייב, בנוסף למציאת פתרון לבעיות תשתית טעינה, גם ייצור הספק מאסיבי של חשמל. האתגר גדול במיוחד שכן שעות הטעינה הצפויות הינן בשעות הערב עם החזרה הביתה לאחר סיום העבודה. גם במקרה זה, אגירה מסתמנת כפתרון אופטימלי שיאפשר טעינה של האגירה מהמערכות הסולאריות בשעות היום, שעות הייצור הסולארי, ופריקה לצריכה בשעות הערב.
בלי התייחסות מקיפה לנושא האגירה, להגדלת מכסות והעלאת תעריפים, הכל בגדר דיבורים. אפשר לדבר על צמצום הפליטות ומעבר לאנרגיות נקיות, אבל בלי מעשים קונקרטיים, השמש תמשיך לזרוח אך אנו נישאר לא מוכנים לקראת משבר האקלים.
